מגע בספר תורה

מאת לורי נוביק | עריכה: הרב עזרא ביק, אילנה אלצפן, ושיינע גולדברג

תרגום: שיראל גרסון | עריכה בעברית: עדיה בלנק

ספר התורה

ספר התורה קדוש, וקדושתו באה לידי ביטוי בהלכות המנחות אותנו כיצד יש לנהוג בספר התורה באופן שמכבד ולא מבזה אותו. בגמרא, לדוגמה, מובא כי יש לעמוד מתוך כבוד לספר התורה כשמרימים אותו:

נוהגים גם ללוות את ספר התורה בדרכו מארון הקודש ובחזרה אליו.¹ המצב הרצוי הוא שיהיה מקום קבוע לספר התורה,² ושלא יעבירו אותו ממקום למקום ללא סיבה. מתוך כבוד לספר התורה, אנו ניגשים אליו ולא מחכים לבואו.³ ואכן, בתלמוד הירושלמי מתוארת פליאה מכך שבבית המקדש ביום כיפור ספר התורה עבר מאדם לאדם, ונאמר כי נוהל זה נוגד את המקובל:

נוסף על הכבוד לספר התורה, אנו גם מגינים ושומרים עליו. כך למשל, מקפידים להרחיק אותו מחדרי שירותים ומצואה. בגמרא מובא כי אפילו מלך, החייב לשאת איתו את ספר התורה בכל עת, אינו לוקח אותו עמו במקומות אלה.⁴

כמו כן, אין לגעת ישירות בקלף של ספר התורה,⁵ ובוודאי שלא לגעת בספר התורה בידיים שאינן נקיות.

מקפידים גם שלא לגלות ערווה בפני ספר התורה, אפילו כאשר לא קוראים בו:⁶

עלינו להקפיד מאוד בכבוד התורה, אשר נכתבה על ידי הקב"ה. הרמב"ם אף חותם את הלכות כבוד התורה במשנה מפרקי אבות שעוסקת בכבוד התורה. ה"תורה" במשנה זו מתייחסת לתורה בכללותה, ואנו מכבדים את ספר התורה משום שהוא מייצג אותה באופן פיזי וכך ממחיש את מושג התורה הרחבה.

ההלכה האוסרת על מגע בספר תורה למי שאינו נקי אינה כוללת אנשים טמאים, מכיוון שאותיות התורה אינן מקבלות טומאה, שבניגוד ללכלוך אינה מורגשת מבחינה פיזית:⁷

בהתאם לכך, התוספתא מתירה לאנשים טמאים, כולל לנידה (אישה שדיממה מהרחם בזמן הווסת), זב (גבר שראה הפרשות חריגות מאיבר המין), זבה (אישה בעלת דימום רחמי לא סדיר) ויולדת (אישה לאחר לידה) לקרוא מספר התורה:

הרמב"ם מפרש את ההיתר לקרוא וללמוד תורה כמתייחס למגע בספר התורה עצמו:

השולחן ערוך פוסק בעקבות הרמב"ם ומצטט אותו:⁸

נשים לב שהרמ"א אינו מסתייג מהפסיקה כאן. קריאה בתורה או החזקת ספר התורה בזמן טומאה מותרות לחלוטין, ואינן גורעות מכבוד התורה בשום צורה.

המשנה והתוספתא אינן אוסרות על נשים ללמוד תורה או לגעת בספר תורה בזמן נידה או בכל זמן אחר. עם זאת, חומרא בנוגע לנשים הבאות במגע עם ספר התורה בזמן דימום הווסת הפכה להיות רווחת. בתקופת הגאונים, נשאל רב יהודאי גאון אם בכלל מותר לאישה נידה להתפלל או להיכנס לבית הכנסת:

אף שרב יהודאי עונה שהתשובה היא חד משמעית כן, ברייתא דמסכת נידה (חיבור שאינו ממש ברייתא, לא ברור מהו מקורו ותאריכו המדויקים) מציגה גישה שלפיה אסור לאישה להיכנס לבית הכנסת בזמן נידה:

מקור זה מציע כי אסור לאישה נידה להיכנס לבית הכנסת, בהתבסס על פסוק הדן בכניסת נשים לאחר לידה לבית המקדש. אין כל מקור לאיסור כזה בדברי התנאים או בגמרות. עם זאת, נראה מפוסקי ההלכה של אשכנז בימי הביניים, שם הברייתא דנידה הייתה מקובלת, כי נשים אכן החלו לנהוג כך:

הראבי"ה משבח נשים שלא נכנסות לבית הכנסת בזמן נידה, בדומה לגברים המקפידים לטבול לפני התפילה משום פליטת זרע. האור זרוע, תלמידו של הראבי"ה, מוסיף כי היבט נוסף של חומרא זו הוא הימנעות מנגיעה בספר תורה:

אף שהראבי"ה והאור זרוע רואים חומרא זו בעין יפה, שניהם מבהירים כי ההלכה עצמה אינה מחייבת נשים בנידה להימנע מכניסה לבית הכנסת או מלגעת בספר תורה.

חומרא זו והמניע העומד מאחוריה עשויים להיראות רחוקים מאוד מהתפיסות הרווחות כיום. מנהג זה אומנם היה נהוג בקרב חלק מהנשים באשכנז, אך לא נהגו כך בכל הקהילות:

הקלה במנהג

אפילו בקהילות שבהן נהגו להחמיר, פוסקי הלכה כדוגמת התרומת הדשן הקלו במקרים מיוחדים:

תרומת הדשן מכיר בכך שהמניעה מלהצטרף לתפילה בציבור בימים נוראים תיצור "עיצבון רוח" לנשים, ומסביר כי במקרה זה נחת רוח של נשים גוברת על החומרא. מאחר שהדרישה שלא להיכנס לבית בזמן נידה אינה בגדר חובה, גורמים אחרים, כמו הצורך הרוחני של האישה להיות חלק מתפילה בציבור, קודמים.

באומרו זאת, תרומת הדשן רומז לתקדים המובא בגמרא:⁹

הותר לנשים לסמוך את ידיהן על קורבנות מרצון אף שהדבר היה עשוי להיחשב כעבירה על איסור מדרבנן של עבודה בקודשים (עבודה עם בהמה המיועד לקרבן שאינה נעשית לצורך הבהמה). במקרים מסוימים, הצרכים הרוחניים של נשים יכולים להיות בעלי משקל רב יותר מאשר חשש הלכתי בנוגע לקורבנות. כך גם במקרה שלנו, אם קיימת התלבטות בין מנהג מחמיר לגבי נידה ובין רצונה של אישה להצטרף לתפילה בציבור, מוותרים על החומרא.

ואכן, כמאה שנים אחרי זמנו של תרומת הדשן, כותב הרב יעקב לנדא, בעל ספר האגור, כי לא נהגו כך במקום מגוריו באשכנז, למעט הימנעות מהסתכלות בספר התורה בזמן ההגבהה, שכן אז אותיות התורה חשופות:

טומאה או אינסטינקט?

קשה להבין מה גרם להיווצרות חומרא זו מלכתחילה. הרמ"א מביא את החומרא ואז מצטט את תרומת הדשן ובדרך אגב מבחין בין דימום לבין שבעה נקיים (ימי ליבון) שאישה סופרת בין הפסקת הדימום לטבילה במקווה, דבר שאולי נותן רמז להבנתו את המנהג:

אף שהרמ"א מזכיר את ההימנעות מתפילה כחלק מהמנהג, פוסקי הלכה מאוחרים יותר דוחים את האפשרות שאישה לא תתפלל כלל בימי המחזור, שכן נשים חייבות בתפילה.¹⁰הרב יעקב עמדין טוען כי הוא בוודאי התכוון לזמן שבו האישה נמצאת בדימום פעיל הגורם ללכלוך:

אפשרות זו נראית הגיונית, מאחר שהרמ"א מבדיל בין כניסה לבית הכנסת בזמן דימום הווסת לבין הכניסה בזמן ספירת שבעה נקיים.¹¹ מבחינה הלכתית, אישה נחשבת טמאה בין אם היא בווסת ובין אם הדימום הפסיק, עד שהיא טובלת במקווה בסוף שבעה נקיים. ייתכן שהחילוק של הרמ"א בין שני המצבים מצביע על כך שמנהג זה נובע מחוסר ההיגיינה הנגרמת בזמן הדימום ולא משום טומאת נידה הלכתית.

אולי נטיית הנשים שלא להיכנס לבית הכנסת בזמן הדימום הייתה קשורה יותר לתחושה דתית אינטואיטיבית מאשר לטומאה, ואולי הבסיס לכך היה עניין ההיגיינה.¹²

הלכה למעשה

העמדה הגורפת של פוסקי ההלכה היא להקל בעניין זה. המגן גיבורים מסכם זאת יפה:¹³

המשנה ברורה מסכים גם הוא, אך מחריג את ההגבהה:

חלק זה של המנהג נראה מפתיע, במיוחד לאור פסיקתו של השולחן ערוך בהסתמך על מסכת סופרים¹⁴ שיש מצווה לנשים וגברים כאחד לראות את ספר התורה בזמן ההגבהה, ושם הרמ"א אינו מזכיר אף מקרה יוצא דופן:

נראה כי אין אפשרות לאישה לנהוג לפי החומרא של לא להסתכל בספר התורה מבלי להקל בהלכות הגבהה.

לאור ההקפדה הרבה על כבודו של ספר התורה, כמה מן המנהגים הנהוגים סביבו בבית הכנסת עשויים להיראות מפתיעים. בשבת, נושאים את ספר התורה סביב בית הכנסת כדי לאפשר לחברי הקהילה ללוות אותו בחזרה לארון.

הרמ"א כותב כי מנהג קהילות אשכנז הוא להביא ילדים לספר התורה כדי שינשקו לו:

מבוגרים רבים נושקים גם הם לספר התורה, לרוב באמצעות טלית או סידור. הרב יצחק יוסף מסביר כי מנהג זה מקובל בקהילות רבות, כמו גם המנהג להאריך את מסלול ההליכה מארון הקודש עד הבימה עם ספר התורה כדי שלא ייגרם עיכוב מכך שאנשים ימתינו להתקרב לספר התורה. מפני כבוד התורה, ראוי יותר שאנשים יתלוו אליה ולא שהתורה תחכה לאנשים.

מאחר שכל חברי הקהילה יכולים למצוא משמעות רבה בליווי ספר התורה, חלק מבתי הכנסת אימצו את המנהג לעבור עם ספר התורה ליד המחיצה כדי שגם נשים יוכלו לגשת אליו ולנשקו.

העברת ספר התורה

מאחר שההלכה מתירה לנשים לגעת בספר התורה גם בזמן נידה, ומכיוון שניתן להאריך את משך נשיאת ספר התורה כדי לאפשר לחברי הקהילה להתקרב אליו, האם ניתן להעביר את ספר התורה לתוך עזרת הנשים משום נחת רוח לנשים?

הספרות ההלכתית הכתובה בעניין זה דלילה ביותר. על כל פסיקה בנושא זה להתחשב במה שנהוג בבית הכנסת.

בשאלה אם מותר לנשים לנשק את ספר התורה בשמחת תורה, הפוסק החסידי הרב שמואל וואזננר מחמיר בשל הקפדתו בענייני הווסת.¹⁵ פסיקתו זו עומדת בסתירה לחלק מהגישות שהצגנו לעיל; למשל, עמדתו של המגן גיבורים שלפיה יש להקל בחומרה זו. בנוסף, בקהילות רבות קיים גם מנהג שנשים מנשקות את ספר התורה בשבתות ובאירועים מיוחדים.¹⁶

בשנים האחרונות גוברת ההכרה בכך שהמרחק הפיזי מספר התורה עשוי להסב 'עצבון רוח' לנשים. לאור פסיקתו של תרומת הדשן, ובהתחשב בכך שספר התורה סגור ומכוסה בזמן נשיאתו, וכן שזמן הנשיאה כבר הפך להיות ארוך מהרצוי, ישנם רבנים המתירים להעביר את ספר התורה לתוך עזרת הנשים בבתי הכנסת שלהם.

אם קהילה מסוימת אכן מעבירה את ספר התורה לעזרת הנשים, יש לעשות זאת תוך הקפדה רבה על כבוד התורה. יש לצמצם את האינטרקציה בין גברים לנשים (עניין חשוב בבית הכנסת, ראו כאן) ולהימנע ממגע ביניהם. שאלות האם וכיצד ניתן להעביר את ספר התורה לעזרת הנשים אינן בעלות תשובה חד משמעית, ועל כל קהילה לפעול רק מתוך התייעצות עם רב הקהילה.

ללמוד על ריקוד עם ספר התורה ראו כאן.

• יערי, אברהם. תולדות חג שמחת תורה. ירושלים: מוסד הרב קוק, 1989.
• זלצ'וואר, דבורה. "האם מותר לנשים לגעת בספר התורה". תא שמע, JOFA: 2008.