קריאת התורה א: הקריאה

התורה מצווה את בני ישראל להתאסף בסוף כל שנת שמיטה כדי לשמוע את המלך קורא בתורה. התאספות זאת ידועה כמעמד הקהל:

פעם בשבע שנים, מצוות הקהל מאפשרת לחוות מעין מעמד הר סיני: לשמוע את פסוקי התורה כחלק מחוויה עוצמתית כחלק מכלל העם היהודי, וללמוד מדברי התורה.

לעומת זאת, התקנה של קריאת התורה שבשגרה אינה מצווה מדאורייתא. עם זאת, קריאת התורה הראשונה תוקנה על ידי משה רבנו, עוד לפני מצוות הקהל:

לפי המשנה, חלק מתקנת משה הייתה לייעד פרשיות מסוימות לראש חודש, לשבתות מיוחדות ולמועדים, המבטאות את משמעות היום.¹ הגמרא מוסיפה כי התקנה הראשונית של קריאת התורה כוללת שבתות רגילות, ימי שני וימי חמישי, כך שלא יעברו שלושה ימים מלאים שבהם בני ישראל לא יקבלו מנה רוחנית חיונית של קריאה בתורה:²

כבר בתחילת ימינו כעם, חשנו צימאון לקשר הבא באמצעות שמיעת דבר ה'. נראה שזו הסיבה המרכזית לתקנת קריאת התורה הראשונית באמצע השבוע ובשבת.³ קריאות אלה היו קצרות: אדם אחד היה קורא שלושה פסוקים, או ששלושה אנשים היו מתחלקים בקריאה וכל אחד היה קורא פסוק. כך נוצר קשר מינימלי אך משמעותי בינינו לבין ה':

הייחוס הסמלי של מספר הפסוקים לחלקי העם – כהן, לוי וישראל – מתיישב יפה עם ההלכה שלפיה קוראים קודם לכהן לעלות לתורה ולאחר מכן ללוי.⁴ סמליות זו מדגישה את הקשר בין כלל בני ישראל לבין התורה.⁵ כדי לחזק קשר זה, תיקן עזרא הסופר תקנה נוספת המרחיבה את תקנת משה:

תקנת עזרא הוסיפה קריאה בתורה בתפילת מנחה של שבת, ובכך נוסד מבנה מחודש לקריאת התורה: שלושה קוראים ולפחות עשרה פסוקים בסך הכל, במנחה של שבת ובימי שני וחמישי.

משה ועזרא קראו בתורה בעצמם בעבור העם.⁶ עזרא שילב בקריאתו מאפיינים הקיימים בקריאת התורה עד היום: אסיפה של כלל הקהילה – גברים ונשים, קריאה מבימה מוגבהת, פתיחת ספר התורה והגבהתו כדי שכולם ייראו, ברכה של הקורא בתורה, ועניית אמן מפי העם המקשיב.

מהפסוק האחרון אנו לומדים שעזרא דאג לפרש את התורה בעבור העם כדי שהקריאה תהיה מובנת. כך שימשה הקריאה כאמצעי הן לשמיעת דבר ה' והן ללימודו ברבים, כפי שהיה במעמד הקהל. מנהג התרגום, העמדת מתרגם לצד בעל הקורא שהיה חוזר על כל פסוק ומתרגם אותו לארמית, נלמד גם הוא מקריאתו של עזרא, ומדגיש אף יותר את תפקידה של קריאת התורה כמעמד קהילתי של תלמוד תורה.⁷ רש"י מסביר כי התרגום בא לוודא שגם אלה שאינם משכילים (בין אם הם גברים או נשים) יוכלו להבין את הקריאה:

קריאת התורה, בדומה למעמד הקהל, מידמה להתגלות במעמד הר סיני הן כמעמד הקשבה לדבר ה' "ברתת ובזיע"⁸ והן כמעמד לימוד תורה של העם היהודי כולו. הקורא, במובן מסוים, ממלא את תפקידו של ה' או של משה רבנו מתווכו, והעם עונה למוסר את דבר ה'. התלמוד הירושלמי מציג השוואה זו באופן מפורש בהתייחסותו למתרגם:

הגרי"ד סולובייצ'יק מפתח רעיון זה אף יותר:

שחזור סמלי של מתן תורה דורש ייצוג סמלי של העם היהודי. אולי זו הסיבה לכך שבשביל קריאת התורה נדרש מניין של עשרה גברים.

פוסקי הלכה רבים רואים את קריאת התורה כדבר שבקדושה, מעשה המקדש את שם ה'.⁹

ראינו לעיל שתקנת משה רבנו כללה לפחות קורא אחד ושלושה פסוקים, ובתקנת עזרא יש צורך בלפחות שלושה קוראים ועשרה פסוקים בסך הכול. על גבי זה, מובא במשנה כי בקריאות התורה של שבת ושל מועדים מספר העליות משנה בהתאם למאפיינים המיוחדים של כל יום:

בחלק מהקריאות, המשנה מתירה להוסיף למספר הקוראים (בפועל, היתר זה מוגבל בדרך כלל רק לשבתות ולשמחת תורה).¹⁰ המשנה גם מזכירה את הקורא בנביאים, המפטיר, שקודם קורא בתורה כדי להראות לה כבוד¹¹ אך אינו נחשב במניין העולים.¹²

ראינו לעיל שקריאת התורה מחייבת נוכחות של מניין. מצוות קריאת התורה בדרך כלל נתפסת כחובת הציבור.¹³ על היחיד להשתתף בחובת הציבור, אך ייתכן שהוא יהיה חייב בכך רק אם אחרת לא יתקיים מניין.

הגמרא מספרת שרב ששת היה לומד בזמן קריאת התורה:

אף שייתכן שרב ששת היה מקרה יוצא דופן, לפי הפשט של גמרא זו משתמע שלא הייתה לו חובה אישית לשמוע את קריאת התורה, וניתן להסיק מכך שזו חובת הציבור.

ואכן, הרמב"ן רואה את קריאת התורה כחובת הציבור. הוא מבחין באופן מפורש בין קריאת התורה לקריאת מגילה בפורים, שהיא חובת היחיד (חובה אישית):

הרמב"ן מדגיש כי חובת הציבור היא בגדר חובה בעבור מי ש"מחויבים בדבר". אין זה ברור לחלוטין למה הוא מתכוון,¹⁴ בין השאר משום שטבען של חובות ציבור בעצמו שנוי במחלוקת. אפשרות אחת היא שברגע שקריאת התורה מתקיימת, אין חובה על היחיד לשמוע אותה.¹⁵ לחלופין, אולי אין על היחיד חובה כל עוד יש מניין אנשים המקשיבים לקריאת התורה.¹⁶ או לחלופין, אולי כל הנוכחים מחויבים בשמיעת קריאת התורה.

בגמרא מובא כי רבא סובר שעלינו לנהוג כפי שנהגו בזמנו של עזרא וללוות את קריאת התורה בהקשבה פעילה. ייתכן שאפילו רבא רואה את קריאת התורה כחובת הציבור, אולם היא דורשת הקשבה פעילה של המתפללים כמחוות כבוד לתורה.¹⁷

השולחן ערוך מציג מגוון דעות לגבי מה נדרש מהנוכחים בזמן קריאת התורה. בסופו של דבר הוא כותב כי הקשבה פעילה לקריאה היא בהחלט ראויה, אך אינה בגדר חובה ברורה. הוא מנגיד את זה לחובת היחיד מן התורה לשמוע פרשת זכור ופרשת פרה:

הדעה הסוברת כי קריאת התורה היא חובת הציבור התקבלה על ידי רבים, כולל פוסקי הלכה של הדור האחרון כגון הרב שלמה זלמן אויערבך והרב עובדיה יוסף.¹⁸ הרב אויערבך כותב כי חובת שמיעת קריאת התורה חלה רק על הנוכחים בבית הכנסת.

כעת, לאחר שבחנו את אופייה של חובת קריאת התורה, נוכל להתקדם ולעסוק באפשרות של נשים להאזין לקריאת התורה או לקרוא בתורה.

לפי הגישה הרווחת שקריאת התורה היא אכן חובת הציבור, חובתו הבסיסית של היחיד היא לוודא שיתקיים מניין. מאחר שאישה אינה נספרת למניין, היא אינה יכולה להיכלל בחובת הציבור לקיים מניין.

כמה פוסקי הלכה ראשונים מציעים הסבר שונה לכך שנשים אינן חייבות בשמיעת קריאת התורה. הם רואים את קריאת התורה כמעמד קהילתי של לימוד תורה, ומסיקים כי פטור נשים ממצווה הפורמלית של תלמוד תורה כולל גם פטור לנשים מקריאת התורה. זאת בניגוד לנערים שטרם הגיעו לגיל מצוות, שאינם חייבים בעצמם בתלמוד תורה אך אבותיהם חייבים ללמד אותם.

אף שהעובדה שנשים פטורות משמיעת קריאת התורה נראית מובנת מאליה בקרב חכמינו הראשונים, אנו מוצאים אמירה פחות חד משמעית במסכת סופרים:

"שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים" מרמז על כך שלנשים יש חובה בקריאת התורה. עם זאת, בקריאה מעמיקה יותר ניתן לראות שככל הנראה מסכת סופרים מתכוונת באופן ספציפי למגילת איכה (ובמקרה זה, השימוש במונח "חובה" אינו ברור),¹⁹ בעוד ששמיעת התרגום של קריאת התורה היא רצויה בעבור נשים אך אינה בגדר חובה.

כפי שראינו לעיל, תרגום קריאת התורה התחיל בין השאר בשביל נשים, כדרך להבנת התורה והמצוות בקרב כל חלקי העם. נשים היו חלק מעמד הקהל ונכללו בקריאתו של עזרא. האם להיסטוריה עשירה זו של נשים שהאזינו לקריאת התורה יש השלכות הלכתיות?

לפי המגן אברהם, התשובה היא כן. הוא מפרש את הביטוי "קריאת ספר" במסכת סופרים באופן נרחב. בהתבסס על ביטוי זה, על חובת הנשים במעמד הקהל ועל קטע בגמרא (שתכף נגיע אליו), הוא מציע שאישה עשויה להיות חייבת בשמיעת קריאת התורה, לפחות כאשר היא נוכחת בזמן הקריאה:

המגן אברהם מסיים את דבריו באזכור הנוהג של נשים בקהילתו לצאת מבית הכנסת בזמן קריאת התורה. הוא לא מספק הסבר לכך שנשים יצאו מבית הכנסת בזמן קריאת התורה. (אולי הדבר נבע מכך שהפסוקים לא תורגמו ליידיש.) הכרתו בנוהג זה מבלי להתנגד אליו מעידה על הסכמה כי אישה חייבת לשמוע את קריאת התורה רק אם היא נוכחת בזמן הקריאה.²⁰

כמה מאות שנים לאחר מכן, בעל ערוך השולחן דוחה את ההשוואה למעמד הקהל וטוען שנשים אינן חייבות בקריאת התורה בשום אופן. הוא מסביר שקריאת התורה קשורה למצוות תלמוד תורה, וכן מציין שקריאת התורה היא מצוות עשה שהזמן גרמא שממנה נשים פטורות בדרך כלל,²¹ כפי שהציעו התוספות כמה מאות שנים לפני כן (להלן).²²

הקונצנזוס ההלכתי הוא שנשים אינן מחויבות לשמוע את קריאת התורה, והנוהג המקובל ברוב הקהילות משקף זאת. כפי שמציין ערוך השולחן, שמיעת קריאת התורה מדי שבוע אינה אפשרית בעבור נשים רבות. עם זאת, נשים המגיעות לשמוע את קריאת התורה ראויות לשבח.

אפילו בהיותה פטורה, על אישה להאזין בקשב רב כאשר היא נוכחת בזמן קריאת התורה. בכך היא משתתפת מרצון בקיום מצווה קהילתית.

בדומה לדיוננו בנוגע לתפילה בציבור, גם ביחס לקריאת התורה אין זה ברור אם גברים חייבים בה מעבר לכך שיש לוודא שאכן מתקיים מניין, בעוד שמוסכם כי נשים אינן חייבות בכך. מצד שני, כאשר אישה שומעת את קריאת התורה, היא נחשבת לחלק מהקהילה ומקיימת את המצווה. (הרחבה נוספת ראו כאן.)

נשים רבות המגיעות באיחור לבית הכנסת משלימות את תפילת שחרית בזמן קריאת התורה. הרב אלישיב פוסק כי נוהג זה אינו אידיאלי:

לפי הרב אלישיב, מותר לאישה המגיעה באיחור לבית הכנסת להתפלל תפילת שמונה עשרה בזמן קריאת התורה רק אם אחרת היא עלולה לפספס את זמן תפילת שחרית. במקרים אחרים, עדיף שאישה תמתין עם השלמת התפילה עד אחרי קריאת התורה כדי שתוכל להאזין לה. כך, כפי שמציין הרב צבי שכטר, היא תוכל לקיים את מצוות שמיעת קריאת התורה.

מי יכול לקרוא בתורה בציבור? בימי קדם, כל עולה לתורה היה קורא את העלייה שלו. בגמרא מובא כי ההלכה הבסיסית היא ש"הכל" יכולים להיספר כחלק משבעת העולים־הקוראים בתורה בשבת, כולל נשים.²⁴ עם זאת, אותה ברייתא מלמדת כי בפועל נשים אינן קוראות בתורה בשל סיבה משנית: כבוד הציבור.

אנו דנות בכבוד הציבור ובהלכות הנובעות מכך כאן (בקרוב). הנושא שבו אנו מתמקדות כעת, לעומת זאת, הוא העיקרון העומד מאחורי ההיתר לנשים לקרוא באופן כללי, אפילו באופן תיאורטי, בהתחשב בכך שנשים אינן נספרות למניין עשרה של קריאת התורה וההסכמה הרווחת כי נשים פטורות משמיעתה.

פוסקי הלכה הסבירו את העיקרון במספר דרכים, זאת בהסתמך על הבנתם את תפקידו ההלכתי של הקורא בתורה.

א. הוצאה ידי חובה – האם תפקידו של הקורא בתורה הוא להוציא אחרים ידי חובת קריאת התורה? רק אדם המחויב במצווה יכול להוציא אחרים ידי חובת אותה מצווה.

אם נשים מחויבות לחלוטין בקריאת התורה כמו גברים, יהיה מובן מדוע נשים נספרות כחלק משבעת העולים. למעשה, טיעון זה הוא מה שהביא את המגן אברהם להציע כי נשים אכן חייבות בקריאת התורה.

עם זאת, לאור העובדה שגישתו של המגן אברהם אינה מקובלת להלכה, ניתן לטעון במקום זאת כי בקריאת התורה רק חלק מן הקוראים-העולים צריכים להיות מחויבים, וחז"ל ביקשו להרחיב את מעגל הקוראים הפוטנציאלים מעבר לאלו היכולים להוציא ידי חובה כדי להקל על מציאת שבעה אנשים שבאמת יודעים לקרוא בתורה.

גישה זו עשויה להסביר כיצד נשים יכולות להיספר כקוראות בתורה אך לא להיספר למניין הדרוש לקריאה. הר"ן, רבנו ניסים, מציע כי נשים יכולות להיות חלק מן הקוראים אך לא כולם , כיוון שנשים אינן יכולות להוציא ידי חובת קריאת התורה:

המספר המינימלי הדרוש של קוראים גברים כדי להוציא את הקהילה ידי חובה עשוי להיות ספציפי. ייתכן שהמספר המינימלי הוא שלושה קוראים, לפי מספר הקוראים בתקנת עזרא, מה שמותיר ארבע עליות פתוחות לנשים. אפשרות אחרת היא שאולי מספיק שיהיה קורא אחד שיוציא ידי חובה, בהתאם לתקנת משה, מה שיותיר חמש עליות פתוחות לנשים, אחרי שכהן ולוי יעלו לתורה.^{25 26}

לחילופין, כפי שהמהר"ם פוסק לגבי עבדים (הפטורים ממצוות עשה שהזמן גרמן בדומה לנשים), ייתכן שהמשנה מתירה לאישה להיספר רק לעלייה השביעית:

במאמרנו הבא נראה שהתוספות מעלים הצעה דומה.

ב. השמעת קריאת התורה – אם החובה הכרוכה בקריאת התורה היא שפסוקי התורה פשוט יישמעו, ייתכן שלא משנה אם הקורא יכול להוציא ידי חובה. אם תפקידו העיקרי של הקורא הוא לקרוא באופן שמאפשר לכולם לשמוע, אולי אין משמעות לזהותו של מי שעושה זאת בפועל. המאירי מביא גישה זו בהקשר לנער שטרם הגיע לגיל מצוות:

הרב משה פיינשטיין מיישם נימוק זה גם על קריאת נשים.

כל אחת מן הגישות יכולה להסביר מדוע באופן תיאורטי נשים יכולות לקרוא בתורה בציבור. כיוון ששתי העליות הראשונות שמורות בעבור הכהן והלוי, ומאחר שהגמרא דנה רק בקריאת התורה בשבת, אפילו האפשרות התיאורטית הזו מוגבלת. לפי הגישה הטוענת כי תפקידו של הקורא הוא להוציא ידי חובה, האפשרות עשויה להיות מוגבלת אף יותר לאחת או לארבע העליות האחרונות מתוך שבע העליות בשבת.

עם זאת, מגבלות תיאורטיות ומעשיות על קריאת נשים אינן גורעות מהערך ההלכתי שיש לכך שנשים ישמעו קריאת התורה.

במאמרנו הבא נדון בעלייה לתורה וקריאת נשים בקבוצות תפילה של נשים.

• הרב דוד אויערבך, הליכות ביתה, פרק 9.
• הרב יוסף דוב סולבייצ'יק, "קריאת התורה בשבת, שני, וחמישי." שיעורים לזכר אבא מורי כרך א.
• הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, "בעניין תקנת משה." שיעורים לזכר אבא מורי כרך ב.
• הרב אריה והרב דוב פרימר, "נשים, קריאת התורה ועליות." Tradition, 46:4, (חורף 2013), עמ' 67-238. תרגום נמצא כאן.